פסק-דין בתיק ת"א 35974-01-11

רקע

1.       ביום 16.10.03 נפגע יסחקוב איליה (להלן: הניזוק) בתאונת עבודה, וביום 30.3.05 הגיש הלה תביעה לפיצוי בגין נזקיו במסגרת ת"א 22400/05 (להלן: תביעת הניזוק).

2.       תביעת הניזוק באה לסיומה ביום 1.11.10 בעת שניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים לתיק.

3.       ההליך שבכותרת (להלן: תביעת המוסד) נפתח ביום 19.11.11 ועניינו בתביעה מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995, לשיפוי המוסד על הגמלאות ששילם לניזוק.

4.       כעת עותרות לפניי ארבע הנתבעות בבקשות נפרדות אך זהות לדחיית תביעת המוסד מחמת התיישנותה של זו כפועל יוצא מציר הזמנים בתביעת הניזוק.

השתלשלות העניינים בתביעת הניזוק

5.       ביום 4.9.08 הותר למוסד להצטרף לתביעת הניזוק באמצעות הגשת כתב תביעה מתוקן, וזאת עד ליום 19.9.08. ואולם, מועד זה הגיע וחלף מבלי שהמוסד הגיש את כתב התביעה המתוקן או כל בקשה חלופית לעניין זה.

6.       ביום 1.11.10 ניתן תוקף של פסק דין להסדר פשרה אליו הגיעו הצדדים לתביעת הניזוק. בו ביום, ובחלוף למעלה משנתיים מן המועד שהותווה בהחלטת בית המשפט, הוגשה בקשה מטעם המוסד לדחיית המועד להגשת כתב התביעה המתוקן, וזאת מחמת טעות משרדית. בקשה זו נדחתה על ידי ערכאת השלום ביום 28.11.10.

7.       למען הסדר יצוין כי ביום 19.11.11 הוגשה התובענה שבכותרת, אך  הדיון בה הושהה עד להכרעת ערכאות בית המשפט המחוזי והעליון בערעורים שנסבו על החלטת בית המשפט מיום 28.11.10.

8.       ביום 19.4.12 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורו של המוסד ודחה את המועד להגשת כתב התביעה המתוקן תוך השתת הוצאות על המוסד.

9.       ביום 31.10.12 הפך בית המשפט העליון, בגלגול שלישי, את החלטת בית המשפט המחוזי והורה על דחיית בקשת המוסד למתן ארכת זמן להגשת כתב תביעה מתוקן. זאת בהתחשב במידת האיחור של המוסד- מעל לשנתיים ימים, ובכך שהמוסד הודה כי אין באמתחתו צידוק של ממש לעצם ולמשך האיחור בהגשת כתב התביעה המתוקן למעט הטענה כי מדובר בטעות משרדית גרידא.

עמדת הנתבעות

10.   בקליפת אגוז, הנתבעות עותרות לדחיית התובענה מחמת שתקופת ההתיישנות חלפה ביום 16.10.10, 7 שנים לאחר תאונת העבודה בה נפגע הניזוק ואילו ההליך דנן הוגש 3 חודשים לאחר מכן ביום 19.11.11.

תשובת המוסד

11.   המוסד טען כי תביעתו לא נתיישנה שכן מרוץ ההתיישנות עצר ביום שבו הגיש את בקשתו להצטרף לתביעת הניזוק, במהלך אוגוסט 2008. עוד נטען כי ככל שמניין תקופת ההתיישנות התחדש, אזי יש למנותו החל מיום 1.11.10 שבו ניתן פסק הדין בתביעת הניזוק.  לשיטת המוסד, משמעות הדבר כי נותרו בידיו 4.5 שנים נוספות למיצוי ההליך החל מאותה נקודה. בנוסף נטען כי בית המשפט העליון אמנם הפך את החלטת בית המשפט המחוזי ודחה את הבקשה להגיש את כתב התביעה המתוקן, אך למעשה לא התערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לפיה תביעת המוסד לא התיישנה.  משכך, גורס המוסד כי קביעת המחוזי שרירה וקיימת ולפיה התובענה טרם התיישנה.

דיון והכרעה

12.   בענייננו, מבקש המוסד להדוף טענת הגנה המופנית כלפיו מכוח דיני ההתיישנות. ואולם לאחר בחינת טענותיו של המוסד במשנה הזהירות המתבקש, באתי לידי מסקנה כי דינן של אלה להידחות, ובהתאם גם דינה של התובענה שהגיש.

13.   כאמור, זכותו של המוסד להיפרע מצד שלישי החייב לשלם פיצויים לניזוק מעוגנת בסעיף 328 לחוק המוסד. זכות זו היא זכות תחלוף (סוברוגציה) שבמסגרתה נכנס המוסד לנעליו של הניזוק (ראו: ע"א 709/80 פרלמן נ' לוזון, פ"ד לו(4)273), ומשמעותה כי המוסד פועל בגבולות זכותו של הניזוק ונדרש באותה המידה להתמודד גם כנגד כל טענת הגנה העומדת למזיק כלפי הניזוק (ראו: ע"א 555/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2)724).

14.   זהות זו שבין הניזוק לבין המוסד גוררת עמה מטבע הדברים גם זהות לעניין נקודת הזמן שממנה יחל מרוץ הזמן להתיישנותה של עילת התביעה. ראו לעניין זה בע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ' עמית, פ"ד נז(4) 433 (להלן: פרשת עמית):